מהיציע באהבה: מדריך קצר להורה בזמן משחק

אתם יושבים ביציע, הלב הולם, ואתם רוצים בכל הכוח שהילד שלכם יצליח. זה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל בדיוק מתוך האהבה הזאת, לפעמים אנחנו עושים דברים קטנים מהיציע שמקשים על הילד במקום לעזור לו, ואפילו לא שמים לב.

אז הנה מדריך קצר וכן. בלי אשמה, בלי "אתם עושים את זה לא נכון". רק כמה דברים שראיתי לאורך מאות משחקים, שיעזרו לכם להיות בדיוק ההורה שהילד צריך שם למעלה.

מה מחזק מהיציע

הדבר הכי חזק שאתם נותנים לילד מהיציע הוא לא עצה, אלא נוכחות רגועה. ילד שמרים מבט ורואה הורה שנהנה, מחייך ובוטח בו, משחק חופשי יותר. הוא יודע שיש לו גב, ולא משנה מה יקרה בתוצאה.

עודדו את המאמץ, לא רק את התוצאה. "יפה שרצת אחורה", "מעולה שניסית" מחזק בדיוק את הדברים שהילד שולט בהם. לעומת זאת, מחיאות כפיים רק על סלים מלמדות אותו שרק התוצאה נחשבת, וזה בדיוק מה שמלחיץ.

מה שוחק, בלי כוונה

יש כמה דברים שקורים כמעט לכל הורה מתוך התלהבות, ודווקא הם מכבידים על הילד:

• הנחיות תוך כדי משחק - "תזרוק", "תמסור", "תתגונן". הילד כבר מקבל הנחיות מהמאמן, וקול נוסף רק מבלבל ומעמיס.
• ויכוח עם השופט - כשההורה מתעצבן על שריקה, הילד לומד לחפש אשמים במקום להמשיך לשחק.
• השוואות - "תראה איך הילד ההוא משחק". גם כשזה נאמר בקטנה, הילד קולט את זה חזק מאוד.

אף אחד לא מושלם ביציע, וגם אני לא. מספיק פשוט לשים לב, כי עצם תשומת הלב כבר מורידה את זה בחצי.

המשפט האחד שעובד תמיד

אחרי המשחק, בין אם ניצחו או הפסידו, יש משפט אחד קטן שעושה עבודה גדולה: "נהניתי לראות אותך משחק".

שימו לב מה אין במשפט הזה: אין ציון, אין ביקורת, אין "אבל". הוא אומר לילד שהערך שלו בעיניכם לא תלוי במספר על הלוח. ילד שגדל עם המשפט הזה לומד לאהוב את המשחק עצמו, וזה בדיוק מה ששומר אותו בספורט לאורך שנים.

הדרך הביתה

הרגעים אחרי המשחק רגישים במיוחד, בייחוד אחרי הפסד. במקום לפתוח בניתוח, תנו לילד קצת שקט. אם הוא ירצה לדבר, הוא יפתח בעצמו, ואז התפקיד שלכם הוא בעיקר להקשיב.

ולפעמים? הדבר הכי מחזק אחרי משחק הוא בכלל לא לדבר על משחק. סתם להיות ביחד, לשים מוזיקה, לעצור לאכול משהו. זה מזכיר לילד שהוא הרבה יותר מהמשחק האחרון שלו, ושהבית תמיד מקום בטוח.